"דרישה להשבת גופת כלב לידי בעליו לשם קבורתו כדין" זו היתה הכותרת של המכתב אותו שלחתי לעירייה בדרום הארץ. אתם בוודאי שואלים את עצמכם מדוע הייתי צריכה לשלוח מכתב כזה? ובכן לפני מספר ימים פנה אלי בעליו של כלב מנוח וסיפר לי שכלבו נעלם. לאחר שחיפש אותו בכל סביבת מגוריו ולא מצאו הוא פנה לשירות הוטרינרי העירוני ושאל האם הכלב הגיע להסגר הרשותי. בשירות הוטרינרי נאמר לו כי כלבו נדרס יום קודם לכן וכי בעודו גוסס הגיעה פקחית מטעם המחלקה הוטרינרית למקום עם קורא שבבים. בבדיקה אותר השבב של הכלב ומספרו הועבר לפקידה בשירות הוטרינרי שמצאה שהוא הבעלים של הכלב.
לאחר שנחזה שהכלב נפח את נשמתו עזבה הפקחית את המקום וקראה לתברואן העירוני לשם איסוף את גופתו. לטענת הפקידה היא ניסתה להתקשר לטלפון של הבעלים אך הוא לא ענה. הבעלים, המום וכועס מגילוי המידע והתשובה הלאקונית שקיבל פנה לתברואן וביקש ממנו לאתר עבורו את גופת הכלב שזרק במזבלה העירונית, כיוון שרצה להביאה לקבורה הולמת. התברואן הסביר לבעלים שהוא לא מתכוון לעשות את זה ושלח אותו לחפש את גופת הכלב האהוב. אף על פי כן ולמרות חיפושים מאומצים בעלי הכלב לא הצליח לאתר את הגופה ולכן ביקש שאמצא דרך משפטית לדרוש את הגופה מהעירייה (בהנחה וניתן לאתרה).
הבסיס המשפטי לדרישה
בתחילה חשתי שידיי כבולות הואיל ואין חוק או פסיקה, לא כל שכן חוק עזר עירוני רלוונטי, המכיל על רשות חובה לבדוק או לדווח לבעליו של כלב על מציאת גופתו ברחוב טרם פנויה ולכן נדרשתי לתבוע זכות זו בדרך יותר יצירתית. ראשית התייחסתי לכך שתורת המשפט רואה בכלב נכס על כל המשתמע מכך וכי הבעלות ב"נכס" אינה פוקעת גם אם הלך לאיבוד (בהנחה ולא "איבדו" נטשו את הכלב בכוונה– שאחרת הבעלות בו פוקעת על פי החוק .. אבל זה כבר נושא למאמר אחר) וגם לאחר שנפטר ומכאן שגם גופתו של כלב עודנה נחשבת לנכס של בעליו ( אם כי כמובן שלאחר פטירת בעל החיים, על הבעלים לנהוג על פי חוק ולקבור או לחילופין לשרוף את גופתו; ואולם כל עוד הבעלים פועל על פי חוק זכותו להחליט היכן תקבר הגופה, כיצד הוא מעוניין להיפרד מבעל החיים והאם ולהיכן יוכל להגיע על מנת להתייחד עם זיכרו.)
"חוק השבת אבדה, תשל"ג -1973" חל גם על בעלי חיים (שכן אלו מוגדרים בו כמטלטלין או המילים אחרות חפצים ניידים) ומגדיר אבידה כ"מטלטלין שאבדו לבעליהם או שבנסיבות העניין יש להניח שיצאו משליטתם". עוד קובע החוק כי מי שמוצא אבידה ונוטלה חייב להשיבה לבעלה.מכאן הגעתי למסקנה כי על גורם רלוונטי במחלקה הוטרינרית היה לפעול להבאת גופתו של הכלב למען בו גר הבעלים ולכל הפחות לאתר את הבעלים בכל דרך אפשרית לרבות מציאת טלפון עדכני ככל שלא היה ברשות העירייה.
עוד טענתי במכתב כי על הפקחית שמצאה את הכלב במצב גסיסה [שבכל הכבוד הראוי אינה וטרינרית ולפיכך לא יכולה היתה לקבוע את מותו הוודאי של הכלב טרם הותירה או שמא הפקירה אותו במקום] להביאו למרפאה הוטרינרית העירונית לשם קבלת טיפול ולחילופין לשם ביצוע המתת חסד בהתאם לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), התשנ"ד-1994. כמו כן התייחסתי לכך שעובדי העירייה הוסיפו חטא על פשע משזרקו את גופת הכלב למזבלה העירונית ולא פעלו לקבורתה ו/או שריפתה ו/או המצאתה לתחנת איסוף ו/או מפעל פסדים וזאת בניגוד לסעיף 14 תקנות מחלות בעלי -חיים (פסדים), התשמ"א-1981 וזאת כיוון שמזבלה אינה אתר קבורה וזריקת גופה בין חלקי פסולת דוממים אינו ראוי ואינו חוקי.
מה היה הסוף?
ובכן לאחר שנשלח המכתב למחלקה המשפטית בעירייה בעלי התפקידים הרלוונטים נדרשו לענות מעט יותר בפירוט ואדיבות על השאלות אותן העלה בעליו של הכלב. מהתחקיר שביצע היועץ המשפטי בעירייה (שיש לציין שהתייחס לנושא ברצינות הראויה) הובהר לבעלי הכלב באיזה מצב נמצא כלבו לאחר הדריסה (אתם לא ממש רוצים לדעת) וכי גופתו נדחסה יחד עם חומרים שונים במזבלה ולכן לאור המידע הקשה הבעלים החליט לוותר על דרישת הבאת הגופה ואולם על התנהלות העירייה המבישה שגרמה לו לעוגמת נפש קשה, הוא דורש פיצוי באמצעות הגשת תביעה קטנה. זהו מקרה שאין לו תקדים משפטי ולכן אין לדעת כיצד יפסוק השופט.
לקבלת ייעוץ משפטי בנושא התנהלות הרשות מול בעלי חיים, צרו קשר עם משרד עו"ד סיון רובין נוה.
