שמחות וטובות לב הן עברו להתגורר בבית חדש בישוב כפרי עם ששת כלביהם האהובים, אבל שמחתן נפסקה בבת אחת כשהתברר להן כי השכנים שחולקים עימן קיר וחצר משותפים שונאים כלבים ואף הודיעו להן מפורשות כי ימררו את חייהן עד שיעזבו את ביתן.
השכנים פנו למשטרה ולמחלקות שונות ברשות המקומית, והשמיעו טענות בדבר מטרדי רעש וריח ואף טענו כי שירה ובתה מתעללות בבעלי החיים שברשותן.
כדי להציג מצג שווא של נביחות שאינן פוסקות, החלו אותם שכנים לדפוק תדיר עם הידיים ובאמצעות חפצים שונים, מספר רב של פעמים במהלך היום ובעיקר במהלך הלילה על הקיר המשותף, כדי לגרום לכלבים לנבוח ואז הם תיעדו את הנביחות והפנו אותם לגורמים רלוונטיים.
אם לא די בכך השכנים עוד העזו לשלוח מכתב התראה בשם עורכת דין מטעמם, המאיים על שירה ובתה שאם לא תיפטרנה מכלביהן – תוגש נגדן תביעה להפסקת המטרד בתוספת דרישת פיצויים, וכן איימו בפניה לווטרינר הרשותי בדרישה לשלול את רישיונם של הכלבים.
שירה ובתה נקטו בקו של הבלגה ובמקביל עשו נסיונות הידברות עם השכנים וחשבו לתומן שכך יעבור זעם.
הן פנו למשרדינו באומרן שהן לא יודעות מה לעשות וביקשו מאיתנו לדעת מה ניתן לעשות כדי לסיים את העניין בהקדם.
תחילה ביקשנו לבדוק את הנושא וגילינו כי אותם שכנים סדרתיים וכך הם נוהגים באופן רוטיני. עוד הנחינו את שירה ובתה כיצד להשיג ראיות מיטביות בדבר אותן פרובוקציות יזומות מטעם השכנים.
מידע זה שינה את פני הדברים וכעת שירה ובתה לא רק שלא היו בעמדת הגנה, אלא בעמדת כוח.
בהתאם הודענו במכתב מפורט לעורכת דינם בדבר כל המידע הקיים בידינו וכיצד מידע זה ישרת אותנו בהליכים שאותם נגיש כלפי אותם שכנים וכן הבהרנו שעל פי דין לא ניתן לשלול רישיונות החזקה בגין מטרד, אף אם זה יוכח (מה שממילא לא מתקיים בעניינו).
וראה זה פלא, עוד ביום קבלת המכתב פסקו מיידית ההטרדות, התלונות והאיומים מטעם השכנים ומאז קולם כמו גם דפיקות הידיים על הקירות, לא נשמעו יותר.
גם הרשויות פסקו מלהגיע לבית ולהטריד אותן. שירה ובתה שמחו מאוד, עת שהצליחו לקבל את השקט והשגרה המיוחלים, בצורה מהירה ומבלי להיגרר להליכים ארוכים, מתישים ויקרים.