לפני מספר שבועות פנתה אלי בעלת 4 כלבי האסקים מצפון הארץ . היא נשמעה מאוד מוטרדת וסיפרה לי, שבעקבות בריחה נוספת של חלק מהכלבים מחצר ביתה, הודיע לה הווטרינר הרשותי, שהוא הולך להחרים את הכלבים המצויים ברשותה ולשים אותם בהסגר העירוני וזאת עד שיערוך לה שימוע. רק לאחר מכן יחליט, האם להשיב לה את הכלבים או להפקיע את רישיון ההחזקה לצמיתות; כלומר לבטל את הרישיון להחזיק בהם ולא להשיב אותם אליה.

האישה ציינה בפניי, שאכן בעבר, הכלבים היו בורחים מפרצות בגדר, אך היא דאגה כבר לגדר את השטח הפרוץ וכן לנעול את שער היציאה במנעול ולפיכך הכלבים אינם יכולים יותר לברוח מהחצר.
מאחר והיא קשורה מאוד לכלבים והייתה בחרדה לגורלם, היא פנתה אלי בבהילות וזאת על מנת למנוע את רוע הגזרה.
לפיכך, פניתי לווטרינר הרשותי והסברתי לו שהצעד אותו הוא מבקש לעשות אינו חוקי.
על פי חוק, הרשות יכולה לדרוש השמה של כלב במאורת הרשות רק באחת מהסיטואציות הבאות: התקבלה תלונה שהכלב נשך, שיש חשד שהכלב הדביק בכלבת או שיש חשד שהכלב בא במגע עם בעלי חיים אחרים נגועים בכלבת, הכלב שוטט במועד תפיסתו ברשות הרבים ללא בעלים, הכלב מוחזק ללא רישיון ו/או שבעליו מחזיק את הכלב בניגוד לקבוע בתנאי הרישיון או בחוק וכן מכח פקודת מחלות בעלי חיים.
במקרה זה, הכלבים לא נשכו ולא נטען לגביהם שנשכו או פגעו באחר, הכלבים מחוסנים לא היו חולים ולא נטען לגביהם שהם מסכנים את הציבור מהפן הבריאותי. כמו כן, במועד ההודעה בדבר החרמת הכלבים, לא עברה בעלת הכלבים על הקבוע בחוק ו/או ברישיון ההחזקה בנוגע לשוטטות כלביה, שכן הכלבים היו בבית ובחצר ולא היה חשש שיברחו שוב מהחצר.
בפסיקה נקבע כי רשות שנתונה בידה סמכות לשקול ולהחליט, חובה עליה לשקול את הפעלתה של הסמכות ולהפעילה רק שהדבר מוצדק. עוד נקבע, כי שיקול דעת אינו קפריזה. רשות מינהלית שמפעילה את שיקול דעתה בלא בירור העובדות הנוגעות לעניין ומחליטה על יסוד תחושה בעלמא, או שדעתה נחושה להגיע לתוצאה מסויימת ללא תלות בעובדות המקרה, אינה מפעילה שיקול דעת כנדרש בחוק.במקרה כזה ניתן לומר על הרשות כי היא פועלת בשרירותיות.
במצב בו הבעלים טיפל בבעיה נשוא ההחלטה, אין כל הצדק לקחת את הכלבים, שכן סיטואציה בה מחרימים כלבים במקום בו הבעלים לא מקיים את תנאי החוק או את התנאים הנקובים ברישיון, רלוונטית כאשר יש חשש לשלומו או בריאותו של הציבור.     ברגע שהנושא טופל אין למעשה כל הצדקה לכך.
לאחר שהבהרתי את הדברים לרשות, הזמנו את הווטרינר הרשותי להיווכח בתיקונים שנעשו בחצר. הוטרינר הודיע לי כי הוא לא יחרים את הכלבים עד לקיום השימוע, אך עומד על קיום שימוע בשל העובדה שהכלבים ברחו באופן חוזר ונשנה ויכול להיות שיחליט במועד השימוע לבטל את רישיון ההחזקה בכלבים.
במעמד השימוע הובהר לווטרינר, כי אין הצדקה להחרמת הכלבים, שכן ביטול הרישיון אינו סנקציה עונשית מה גם שעל פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מחויבת הרשות הפוגעת בזכויותיו של אדם לפעול במידתיות, כלומר אסור לפגוע בזכויותיו של אדם אלא במידה שאינה עולה על הנדרש בנסיבות. בפסיקת בית המשפט העליון הוכרה החובה לנקוט במידתיות גם ביחס לבעלי חיים, כלומר: אפילו ביחס לבעל חיים יש לפגוע במידה הנמוכה ביותר האפשרית בנסיבות העניין.
עוד הובהר, שעד למועד ההחלטה בדבר החרמת הכלבים וקיום השימוע וחרף העובדה שידע הוטרינר כי הכלבים ברחו, לא ננקטו צעדים כלשהם בעניינה של בעליהם כגון: מתן קנסות, קביעת תנאים ברישיון וכד'. יתרה מזו בעלת הכלבים אף לא הוזהרה מעולם לפני כן!
לפיכך, טענו, שאף אם הכלבים שוטטו בעבר – מצויים מגוון של כלים ומנגנונים באמצעותם ניתן להבטיח שהדבר לא יחזור על עצמו. ביטול רישיון בטרם נעשה ניסיון אמיתי לפתור את הבעיה בדרכים חלופיות הינה החלטה קיצונית, פוגענית ולא-מידתית.
לאור העובדות שנפרסו והטיעונים שהועלו הודיע הווטרינר עוד במועד השימוע, כי הוא מחליט להשאיר את הכלבים ברשות הבעלים. הבעלים נתנה הבטחה לפרוטוקול שהדבר לא ישנה. הווטרינר הגיע לביתה של הבעלים וראה שהיא עשתה כל פעולה נדרשת למנוע את בריחת הכלבים וההסכמות עוגנו. סוף דבר ארבעת הכלבים נשארו ברשות בעליהם. הבעלים והכלבים שמחים וטובי לב.