רינה, פנסיונרית בשנות השישים לחייה ירדה כמדי יום בשעות הבוקר עם שני הכלבים שלה, גנדי ואינדירה לטיול. לאחר סיבוב צרכים קצר, התיישבה רינה עם חברתה על ספסל המצוי בשביל המעבר בין הבניינים ופטפטה עימה, בעוד כל אחת מהן אוחזת ברצועות הכלבים שלה. גנדי ואינדירה התיישבו בשלווה והתבוננו במתרחש סביבם. כך גם הכלב של חברתה.
לפתע הגיע רוכב אופניים שחלף על פניהם במהירות. גנדי שנבהל, התרומם על רגליו, נבח ומשך קלות קדימה. רינה קמה ומשכה אותו חזרה אליה. בכל אותה עת הוחזק גנדי ברצועה ולא נוצר כל מגע בינו לרוכב האופניים. הוא אפילו לא היה קרוב אליו.
רוכב האופניים אף הוסיף לנסוע עוד מספר מטרים ואולם נביחות הכלבים לעברו עוררו את זעמו, ואז עצר את נסיעתו, ירד מהאופניים והתחיל לקלל את רינה וגנדי קללות נמרצות ביניהן "איחולים לבביים" מסוג מוות ושריפה.
לאחר שפרק את זעמו ניסה רוכב האופניים לעלות על אופניו, ואז בעודו מנסה לעשות כן נפל, ללא כל קשר לגנדי או מי מהכלבים. לאחר מכן קם ונסע מהמקום.
רוכב האופניים לא ביקש פרטים, וכמובן שרינה לא נגשה אליו מיוזמתה, אחרי הצעקות והקללות שספגה ממנו ועוד בקשר לדבר שלא קשור אליה.
רינה וחברתה ההמומות מהתגובה הלא פרופורציונאלית וההיסטרית, הוסיפו לשבת במקום ולשוחח על המקרה. רינה חשבה לתומה שהסיפור הסתיים והמשיכה בחייה כתמול שלשום.
לאחר כשנה קיבלה רינה מכתב דרישה מעורך דינו של רוכב האופניים, ובו לתדהמתה נדרש ממנה לשלם סך של מאה אלף ש"ח לצורכי פשרה, שאם לא כן תיתבע.
רינה ההמומה ממכתב רצוף שקרים, פנתה למשרדינו, באומרה שהיא לא מוכנה לשלם לרוכב האופניים פרוטה אחת ושאם זה לא ירד מדרישותיו ההזויות והחצופות היא תנהל מולו הליך בבית משפט, עד קבלת פסק דין ויהי מה. זה היה עקרוני והרבה מעבר לכספי הפיצויים הכבדים שנדרשו.
משלא הסכימה רינה לשלם לרוכב האופניים פיצוי, מימש האחרון את איומו והגיש כעבור מספר חודשים תביעה.
בתביעה שהוגשה לבית המשפט השלום בתל אביב, טען רוכב האופניים כי בעוד שנסע על אופניו, הגיח הכלב גנדי והחל לרדוף אחריו כשרצועתו משתלשלת, עד אשר הפילו מאופניו וכתוצאה מכך נחבל קשות בכתפו ובידו הימנית ודרש לקבל פיצוי עבור נכות שנגרמה לו.
ידענו שבמקרה זה כאשר רינה מכחישה כל קשר בין מעשי הכלב לבין הנזק שנגרם לרוכב האופניים, אנחנו חייבים לשכנע קודם את בית המשפט שאין לה כל אחריות בקשר למקרה וביקשנו תחילה לקיים הליך שנוגע רק לשאלה הגדולה שבמחלוקת, מי אחראי לנזקים של רוכב האופניים? אם ייקבע שרינה לא אחראית, יהא הנזק גדול ככל שיהא, היא לא צריכה לשלם דבר.
בכתב ההגנה טענו כי טענותיו של רוכב האופניים דמיוניות וכי גנדי לא מסתובב בשטחים ציבוריים כשאינו מולך ברצועה, לא רדף אחריו, לא הפיל אותו מאופניו, וכי לא היה כל מגע בינו לרוכב או לאופניו ואין לו כל קשר לתאונת האופניים.
במהלך המשפט אכן התברר כי טענותיו של רוכב האופניים רחוקות מהמציאות, כאשר היה פער רב בין מה שנטען בתצהירו לבין מה שנאמר בחקירתו.
בסיום החקירה הנגדית והשמעת סיכומים בעל פה, השופטת השתכנעה שאכן נפילתו של רוכב האופניים אירעה באשמתו הבלעדית וללא קשר לגנדי, ולכן המליצה לצדדים לבוא ביניהם בדברים לשם סילוק התביעה מחוץ לכותלי בית המשפט.
רוכב האופניים שנתפס בשקריו נאלץ למשוך את תביעתו חזרה. לרוב כאשר תביעה מסולקת בהסכמת הצדדים, לא נקבעות הוצאות משפט ואולם בשל המקרה החריג והעובדה שהתביעה כולה ביסודה הייתה מושתתת על שקרים ונקמנות, ביקשנו לקיים דיון בשאלת ההוצאות, על מנת שהשופטת תקבע כי על רוכב האופניים לשלם לרינה הוצאות משפט על הצד הגבוה.
התרברבותו של רוכב האופניים בעצם היותו סמנכ"ל כספים בחברה ציבורית גדולה המרוויח כה יפה לשיטתו, הכשילה אותו בסופו של דבר, שכן על סמך יכולת השתכרותו הגבוהה קבעה השופטת כי על רוכב האופניים לשלם לרינה סך של כשלושים אלף ש"ח עבור הוצאות משפט שנאלצה להוציא בעקבות תביעתו.